דף הבית >> שאלות ותשובות >> מתבגרים
 

שאלות ותשובות בנושא מתבגרים

שאלה : הבן שלנו ( בן 16 ) עסוק כל היום מול המחשב. פרט לבית הספר הוא כמעט ולא פוגש חברים והוא מספר שיש לו חברים באינטרנט. השאלה היא האם קשרים באינטרנט יכולים להיות תחליף לחברים במציאות?


קשרים באינרנט בוודאי שלא יכולים להוות תחליף לקשרים במציאות אך השאלה היא עד כמה באמת נמנע ילדכם מקיום קשרים במציאות ומדוע?

האינטרנט מספק לנו אפשרויות רבות שלא היו בעבר כמו האפשרות להיות בקשר עם אנשים מכל העולם בלי לצאת מהבית. עובדה זו לכשעצמה היא בעניי חיובית מאוד אך יש "המנצלים" עובדה זו כדי להתגונן מפני התמודדות עם הקושי ביצירת קשרים חברתיים במציאות. אם הקשר הווירטואלי מהווה תחליף לקשרים במציאות עלולה להתפתח כאן בעיה או שזו יכולה להוות נורת אזהרה לקיומה של בעיה בתחום זה.

הדרך הפשוטה לבחון האם לילדכם יש בעיה היא לנתק את האינטרנט ולראות האם הוא משתעמם ויוצא לחפש חברים במציאות. כמובן שנעשה זאת רק אם הוא לא משתף פעולה בשיחה ולא נענה להצעות מתונות יותר מצידכם.
אפשר להסתכל על הדברים גם מזווית אחרת. מתבגרים רבים מתקשים מאוד לפתח קשרים חברתיים והמדיום הווירטואלי מספק להם דרך בטוחה לקשר שדרכו הם מצליחים להימנע מהבדידות ולקבל מידע חיוני מקבוצת השווים להם.
דרך המחשב קל יותר למתבגר לשאול שאלות מביכות או לחשוף מחשבות נסתרות של עצמו ולבחון אותן מול חבריו הווירטואליים.
קשה לי להגיד משהו ברור לגבי הבן שלכם אך אם אתם מודאגים נסו לשוחח איתו בפתיחות על העדפותיו ועל החשש שלכם שהוא מסתגר ומתבודד בגלל קושי חברתי. אם הדאגה שלכם נמשכת תוכלו לפנות לייעוץ מקצועי כדי לברר אם קיים קושי ואם כן יוצע לכם טיפול מתאים.




שאלה: מדוע הילד שלי משתנה כל כך בגיל ההתבגרות?

אחד המאפיינים המרכזיים של גיל ההתבגרות הוא שינוי והתפתחות מהירה בתחום הפיזי, השכלי, הרגשי והחברתי. זהו שלב בחיים בו קצב ההתפתחות הוא מהיר מאוד ולכן קשה למתבגר ולהורים להתמודד עם השינויים המהירים והמורכבים שהנער והנערה חווים.

שלב זה מגיל לאחר שמפר שנים של התפתחות איטית ושקטה ולעיתים ההרגשה היא שהשלב הזה פורץ פתאום כשאנו לא מוכנים לקראתו.
הגוף גדל בקצב מהיר ועובר שינויים מבניים כמו התפתחות של המערכת המינית ובתוכה המערכת ההורמונאלית, מתבגרים רבים חשים כאילו הם מאבדים את השליטה על הגוף והוא עושה בהם כרצונו.
החשיבה נעשית מופשטת יותר והדרישות הלימודיות נעשות מורכבות יותר. זו אחת הסיבות לכך שילדים שתפקדו בצורה סבירה בבית הספר היסודי מגלים קשיים לראשונה עם המעבר לחטיבה ולתיכון.
השינויים ההורמונאלים והעוררות המינית מאלצים את הנער/ה להתמודד עם עוצמת רגשות שלא הכירו קודם ולא תמיד יש להם את הכלים להתמודדות יעילה. המנגנונים שעבדו יפה בגיל הצעיר כבר לא יעילים בגיל זה ונדרשת הערכות נפשית חדשה אל מול הסערה הרגשית שחווים המתבגרים.
כחלק מהניסיון לגבש זהות עצמית נפרדת המתבגר מתרחק מהוריו ונותן מקום נכבד יותר לקבוצה החברתית אליה הוא משתייך. ההורים שבעבר הלא רחוק היו מושא ההערצה של הילד הופכים לגורם הרבה פחות רלוונטי מבחינתו והדבר מעורר קושי לנער ולהוריו.




שאלה : איך המתבגרים לא רואים את הסכנות ולא נזהרים עד כדי סיכון לפגיעה עצמית?

ההתפתחות אינה אחידה בכל התחומים ולחלק מהמתבגרים ההתפתחות הפיזית והחברתית מקדימה את ההתפתחות השכלית ולכן נפוצה ההרגשה "שאני חזק ושום דבר רע לא יכול לקרות לי". למרות שיש להם יכולות גבוהות בתחומים שונים, היכולת לזהות סכנות ולאמוד נכון את תוצאות ההתנהגות שלהם אינה מפותחת עדיין. מחקר חדשני גילה שאזורים במוח הקדמי אצל מתבגרים עדיין לא מתפקדים באופן אופטימאלי. אזורים אלו אחראים על שליטה בדחפים ועל זיהוי סכנות. למשל מתבגרים מתקשים לזהות הבעה של פחד בתמונות של פרצופים אנושיים.

כך נוכל לראות מתבגרים הנוהגים בחוסר זהירות, שותים אלכוהול ובטוחים שזה לא משפיע עליהם או מעשנים ומכחישים את האפשרות שהם מתמכרים לעישון.

מדוע הם אלימים כל כך ודווקא במסיבות או ביציאות לבילוי?

הסיבות להתנהגות אלימה הן רבות ומגוונות. החל מלמידה לאורך החיים שאלימות היא דרך לפתרון בעיות ועד לתגובה אופיינית למצבי תסכול.
העובדה שהאלימות מופיעה בהקשר חברתי קשורה לכך שבגיל ההתבגרות החשיבות של ההשתייכות לקבוצה היא גבוהה מאוד ולכן גם נערים שבאופן אישי לא נוטים להגיב באלימות עלולים למצוא עצמם מעורבים בקטטה בגלל הלחץ החברתי המופעל עליהם.
עוצמת האלימות קשורה לכך שהמתבגרים מתקשים להעריך נכון את הכוח הפיזי שלהם ואת התוצאות ההרסניות של התנהגותם. נערים שהפעילו אלימות קשה מסבירים בדיעבד שלא התכוונו לפגוע בקורבן בצורה קשה ? "רק רציתי שיפחד ממני ויתרחק". לצערנו, הסברים אלו עלולים להגיע מאוחר מידי ובוודאי לא מועילים לקורבן.




שאלה : מה אנו יכולים לעשות כהורים לילדים מתבגרים, כדי לצמצם את הסיכונים שלהם?

המשימה המרכזית המוטלת על ההורים היא להיות בקשר עם הנער ולא להשאירו לבד. שוחחו איתו על החוויות שלו, שאלו שאלות ישירות בלי לחשוש מהתגובות שלו. אל תוותרו גם אם הוא יגיד לכם "אלה החיים שלי ואל תתערבו לי בחיים".
בידקו עם מי הוא יוצא לבילוי. אם מדובר בחברים שאתם לא מכירים, הציבו לו תנאי שלפני היציאה אתם דורשים להכיר את החברים שאיתם הוא מבלה.
"הבטיחו" לו שאם הוא לא ישתף אתכם במידע תיאלצו להגיע למקום הבילוי ולבדוק בעצמכם עם מי הוא מבלה. "הבטחה" כזו תעורר בו מוטיבציה גבוהה לשתף אתכם במידע.

גלו התעניינות ברגשות שלו ובמחשבות שלו לגבי נושאים כמו עישון, מין, לימודים וחברה. הציעו את עצמכם כיועצים אך תנו לו את החופש לבחור בעצמו את העדפותיו ? עד גבול מסוים.
הציבו לו גבולות ברורים והסבירו את ההיגיון מאחורי העניין. העדר גבולות ברורים מוסיף לבלבול שהנער חווה מלכתחילה.
שימו לב להופעה של סימני מצוקה ואל תתעלמו מהם. סימני המצוקה השכיחים הם: הסתגרות והתרחקות מעבר למצופה, ירידה בתפקוד הלימודי, הסתרת מידע לגבי החברים החדשים, עליה בלתי מוסברת בדרישות הכספיות שלו, עייפות בלתי מוסברת, עלייה או ירידה מוגזמת במשקל, עיסוק יתר "בטקסים רוחניים" ועוד.

אם אתם מרגישים חסרי אונים או מתקשים להבין את השינויים בילד ? אל תהססו לפנות ליועצת בית הספר או איש מקצוע אחר לקבלת יעוץ.
זכרו שיחד עם המתבגר גם אתם כהורים וגם יתר בני המשפחה עוברים שינוי וכולם נדרשים להסתגל למציאות המשפחתית החדשה. המשימה אינה פשוטה ועזרה או תמיכה מחברים, בני משפחה ואנשי מקצוע ? יכולה רק להועיל.




שאלה: יש לנו ילד בן 14 ואת כל חופשת הפסח הוא בילה בבית בלי לעשות כלום. הצענו לו ללכת לחברים או להזמין אליו חברים אך הוא רק התלונן שמשעמם לו. הוא רצה לעבוד כדי להרוויח דמי כיס אך בגלל שהוא צעיר לא קיבלו אותו לעבודה. אנחנו מודאגים מהמצב החברתי שלו כי בעבר הוא מאוד אהב לשחק עם חברים. האם היית מציע לנו לעשות משהו בעניין?

הילד שלכם נראה לי כמו כל מתבגר טיפוסי, קצת משועמם, קצת לא מוצא את עצמו ועדיין קצת תלוי בהורים ומתלונן כאילו הם אחראים למצבו החברתי. על פניו לא נראית לי בעיה בדברים שאתם מתארים ודברים מהסוג הזה אפשר לראות כמעט אצל כל מתבגר בשלב מסוים בהתבגרות שלו.

הבן שלכם נמצא בשלב שבו הוא מספיק גדול כדי לצאת מהבית ולנסוע לחברים אבל לא מספיק בכדי לקבל רשיון נהיגה ולנסוע באופן חופשי. הוא מספיק גדול בכדי לנהל את התקציב האישי אבל לא מספיק גדול בשביל לעבוד בחופשה ולהרוויח כסף.

תסכימו איתי שזה די מתסכל, והדרך שבה הוא בוחר להתמודד עם התסכול נראית לי סבירה. בגיל הזה הוא נדרש להתמודד עם לחצים רבים מבחוץ, כמו לימודים, חברים, יחסים עם בנות , וגם עם לחצים מבפנים. יתכן מאוד שהוא ניצל את חופשת הפסח כדי לנוח מעט מכל הלחצים שמופעלים עליו וגם לשבת בבית "ולא לעשות כלום" זה סוג של עבודה.

אם בהמשך הזמן תראו שהוא ממשיך להיות מתוסכל ותבחינו בירידה בתפקוד שלו בבית הספר או בבית אז תוכלו לפנות לייעוץ כדי לבחון את הבעיה בצורה מעמיקה יותר.




שאלה: הבן שלנו בן 10 ולומד בכיתה ד', הוא מתנהג כמו נער מתבגר ולפעמים נדמה לנו שהוא בן 15 . הוא מאוד חכם ויש לו שפה עשירה ופעמים רבות הוא כמעט מצליח להטעות אותנו ולשכנע אותנו לתת לו מה שהוא רוצה למרות שאנחנו חושבים שהוא עדיין קטן. השאלה היא האם הוא נכנס לגיל ההתבגרות בגיל צעיר מידי?

כנראה שגידלתם בבית ילד נבון ועצמאי שמתחיל את תהליך ההתבגרות שלו כעת ולא בהכרח עונה לציפיות שלכם ולא ממתין עד שאתם תהיו מוכנים ותתנו לו את האישור להתבגר.

נהוג לחשוב שגיל ההתבגרות מתחיל בגיל 13 לאחר חגיגת בר המצווה או עם המעבר לחטיבת הביניים ולתיכון, אך למען האמת אין זה נדיר לראות סימני התבגרות ראשונים כבר בגיל עשר ואפילו מוקדם יותר. יש משהו בתרבות שלנו ובחשיפה הכמעט בלתי מוגבלת של ילדים לתכנים שונים בטלוויזיה ובאינטרנט, שגורם לילדים של היום להתחיל את גיל ההתבגרות מוקדם יותר. אין זה בהכרח תהליך שלילי, כל שעליכם לעשות הוא להיות רגישים לילד ולוודא שיש לו את הכלים המתאימים להתמודד עם התכנים אליהם הוא נחשף. שוחחו איתו על הדברים, הסבירו לו שיש דברים שלא יוכל לעשות גם אם נדמה לו שהוא מסוגל ובעיקר שחלק נכבד מתהליך ההתבגרות נשען על היכולת לקבל את המגבלות שלנו.

לכם הייתי מציע לשוחח עם הורים אחרים וללמוד מהם כיצד הם מתמודדים עם הקשיים וגם לקבל תמיכה בתהליך המשותף לכל ההורים לילדים בגילאים האלו.




שאלה: הבת הצעירה שלנו השתחררה מהצבא לפני שנה ומאז היא עובדת כמלצרית ואת כל כספה מוציאה על בילויים. יש לה הרבה חברות ונראה לנו שהיא נהנית מהחיים. הבעיה היא שהיא לא עוזרת בבית, בקושי מדברת איתנו ואנחנו מודאגים לגבי העתיד שלה. היא מתנהגת כאילו היא לא רוצה להתבגר. השאלה היא האם אנחנו יכולים לעזור לה והאם צריך לפנות לטיפול מקצועי?

יש לכם בבית בת מתבגרת שככל הנראה, לא מרגישה שמיצתה את "משחקי ההתבגרות" עד הסוף ויש לה צורך להמשיך בתהליך תקופה נוספת. יתכן והעובדה שהיא הבת הצעירה במשפחה קשורה לכך שבמהלך השנים היא קיבלה יחס של ילדה קטנה ומפונקת וכיום היא לא מספיק בוגרת כדי "לקחת את עצמה בידיים" ולהתחיל חיים עצמאיים ובוגרים. למען האמת, אני לא רואה כל קושי במצב זה, לא כל מתבגר עושה את כל התהליך עד גיל 18 כי כך מישהו החליט ויש לא מעט שממשיכים את תהליך ההתבגרות גם אחרי השרות הצבאי.

יש רמזים לקושי ביחסים ביניכם ועל כך הייתי מציע לכם לעבוד יחד. העובדה שהיא לא מדברת איתכם פוגמת ביכולת שלכם ללוות אותה ולסייע לה בתהליך. הצעתי אליכם היא להודיע לה בצורה חד משמעית שאתם מוכנים לקבל התנהגויות שונות ומשונות מצידה אך אסור לה בשום אופן לנתק מגע מכם. הדיבור ביניכם יאפשר לכם להבין אותה ויאפשר לה להבין את החרדות שלכם אך בעיקר הוא יאפשר לכם להיות לצידה כאשר היא תזדקק לכם.

בהמשך תוכלו גם להגיע להסכמה לגבי החובות שלה בבית מול הזכויות שלה כמבוגרת שבוחרת להמשיך ולהתגורר עם ההורים.

בשלב זה נראה לי שאין צורך בהתערבות מקצועית, נסו תחילה להתמודד בכוחות עצמכם ואם לא תראו תוצאות תוכלו תמיד לפנות לייעוץ מקצועי.




שאלה: יש לנו שני ילדים בני 10 ו- 12 ואנחנו אוהבים לצאת לבלות. הבעיה היא שהעלויות של הבייבי סיטר גבוהות מאוד וחשבנו לשאול מאיזה גיל אפשר להשאיר ילדים לבד בבית?

ע"פ החוק בישראל: "המשאיר ילד שטרם מלאו לו שש שנים בלא השגחה ראויה, ובכך מסכן את חיי הילד או פוגע או עלול לפגוע פגיעה ממשית בשלומו או בבריאותו, דינו - מאסר שלוש שנים"... כלומר ע"פ החוק מותר להשאיר ילד לבד בבית רק אם הוא מעל גיל שש. במדינות אחרות כמו ארה"ב וקנדה הגיל הקובע הוא 10-13 . לדעתי, הורה סביר אמור לשקול את העניין בצורה הגיונית ולבחון האם יש לילד היכולת להישאר לבד ולדאוג לעצמו גם אם הוא גדול יותר.
כמובן שילדים עם מגבלות כלשהן (פיזיות, שכליות או נפשיות) זקוקים להשגחה גם בגיל מבוגר יותר וכמובן שהתנאים בהם מושאר הילד לבד מהווים שיקול נוסף בהחלטה, כמו גם המרחק והזמן שיידרש להורים לחזור הביתה במקרה הצורך.

כך למשל, ילד בן עשר, שמתפקד בצורה עצמאית ואינו חושש להישאר לבד בבית, יודע להתקשר בטלפון במקרה הצורך ולהזעיק את ההורים ? יוכל להישאר לבד אם ההורים נעדרים לזמן לא ממושך ויכולים לחזור במהירות סבירה אם ידרשו.

במקרה שלכם הייתי בודק גם את טיב היחסים בין הילדים ומידת שיתוף הפעולה ביניהם. ובמידה והם מרגישים מספיק בטחון ועם אמצעי הזהירות המתאימים ? אפשר לשקול הישארותם לבד בבית לזמן מוגבל.

בכל מקרה הייתי מציע לבקש משכנה או חברה קרובה להיות זמינה לסייע להם במידה ויידרש סיוע מהיר.




שאלה: מאז תחילת החופש הבן שלנו, שסיים כיתה י"א, הפך את היום ללילה ואת הלילה ליום. הוא יוצא עם חברים כל ערב עד שעות מאוחרות ואח"כ מתיישב מול המחשב עד לשעות הבוקר. במשך היום הוא ישן ואנחנו פוגשים אותו רק זמן קצר בערב. השאלה היא האם זה נורמאלי והאם זה לא מסוכן?

זה לא נדיר שמתבגרים הופכים לילה ליום בתקופת החופש במיוחד אם הם לא עובדים או לא מוצאים תעסוקה מעניינת לשעות היום. כל זמן שהתנהגותם אינה מסוכנת או פוגעת, אני לא רואה בכך עניין בעייתי או מסוכן. כמובן שחבל מאוד שאתם לא פוגשים את הילד שלכם ולא נהנים מחברתו וכמובן שחשוב מאוד שתדעו על מעשיו בשעות שהוא מחוץ לבית כדי שתוכלו להמשיך ולפקח עליו.

מעבר לזה אין בכך עניין בעייתי.

בני נוער רבים לא מוצאים תעסוקה לתקופת החופש ובחום הכבד ששורר באיזור שלנו הרבה יותר נעים להסתובב בשעות הלילה מאשר בשעות היום. בנוסף לכך, אם בעבר שעות הבילוי של בני הנוער היו שעות הערב המאוחרות הרי שכעת המסיבות מתחילות רק לקראת חצות ומסתיימות לפנות בוקר.

המלצתי אליכם היא לשוחח עם הבן, לברר איתו אם אין בהתנהגותו משום בריחה מהמציאות או איזשהו איתות למצוקה או קושי ואם הכל בסדר קיבעו יחד זמנים בהם תוכלו לבלות יחד כדי שלא תהיה לכם וגם לו, הרגשה של ניתוק.

בשבועות האחרונים יש דיווחים קשים על מקרי אלימות של בני נוער, יש לי תחושה כי שוטף אותנו גל של אלימות בלתי ניתנת לריסון. הורים אחרים שאני מכיר חוששים לתת לילדיהם לצאת בערב למקומות הבילוי ויש כאלו שחוששים אף לצאת מהבית. מה גורם לתופעה הזו וכיצד ניתן להתמודד עימה?

אין לי כוונה להעלות כאן הצעות לטיפול בבעיה כיוון שהיא מורכבת מאוד ותקצר היריעה מלהכיל את מגוון האפשרויות הקיימות והצעדים שיש לנקוט ברמות השונות החל מבני הנוער, ההורים והבית, בית הספר והמורים, המשטרה ובתי המשפט וכמובן ההנהגה הציבורית המקומית.

ההתייחסות שלי מגיעה מהמישור הפסיכולוגי מתוך מטרה לשפוך מעט אור על שתי תופעות נפוצות במציאות ובהתייחסות התקשורתית לנושא.

המפלצת האלימה: ישנה נטייה להציג את התוקפים כחריגים מהכלל עד כדי ניסיון להפוך אותם למעין מפלצות. מרגיז אותי לא פחות הביטוי "בני טובים" המעביר מסר כאילו היה זה מפתיע שבנו של עורך דין או רופא ביצע פשע אלים.
נטייה זו משקפת את ההתייחסות לתוקפנות כחלק מפלצתי הקיים בנו והאשליה היא שאם נרחיק מעצמנו את התוקף ע"י הפיכתו למפלצת נשאר אנחנו נקיים מהתנהגויות כאלו.
כל הורה היה רוצה לחשוב שהילד שלו לא יכול לעשות דברים איומים כאלו שהרי הוא לא מגדל מפלצת בבית. כולם מכירים ביטויים כמו "אלו נערים מחצור / קריית שמונה", "זה בן של נרקומן", "ההורים שלה גרושים" ועוד.
ביטויים אלו נועדו להרחיק את ההרגשה המפחידה שגם מתוכנו יכולים לצוץ התנהגויות אלימות.אולם, הניסיון להכחיש את האלימות מפחית את יכולת ההתמודדות שלנו עם המציאות הכואבת הנוכחית. במקום הכחשה והתעלמות יש צורך בהכרה בדחף האנושי וקבלתו כי רק אז ניתן יהיה ללמוד דרכים לנתב אותו לערוצים לא מסוכנים ואולי אפילו מועילים.
אסור לנו להיות מופתעים מהעובדה שהילד שלנו הולך לבית הספר עם סכין בתיק ואל לנו להטיל את האחריות לכך על בית הספר או על הנערים האחרים בכיתה. חשוב שנבין שגם לילד שלנו יש דחף לתוקפנות שעלול להפוך להתנהגות אלימה ? אם הוא לא יכיר את עצמו וילמד לשלוט בדחפים שלו.

הילד העדין והשקט: בחלק מהמקרים אנו מופתעים לגלות שהנער התוקף הוא נער שקט וביישן, כזה שעליו לא היינו מאמינים שיעשה מעשה כזה. את הנערים המוחצנים והקולניים כולנו מזהים ברחוב ויודעים להיזהר מפניהם. בד"כ הם גם מטופלים בצורה כזו או אחרת כיוון שהתנהגותם מפריעה למערכת.
הנערים שאותי מדאיגים לא פחות הם אותם נערים שקטים שהאלימות היא לכאורה מהם והלאה. אותם ילדים שקטים ועדינים שיכולים למצוא את עצמם קורבנות להצקות ואף להתעללויות מצד נערים אחרים. גם בתוך ילד כזה קיים הדחף לתוקפנות, חלקם מתעל את הדחף לתחרותיות או להישגיות בלימודים. בבית הספר היסודי תוכלו לפגוש אותם מסבירים יפה "מדוע אסור להרביץ" וכמה שהם חכמים יותר מהילד האלים שהציק להם.
ילדים אלו עלולים למצוא את עצמם בגיל ההתבגרות "מופתעים" מההתפרצות היצרית שלהם ושל חבריהם ולגלות קשיים בהשתלבות בחברת המתבגרים הסוערת.

לאחר שנים של הכחשת התוקפנות הם מגלים שהמנגנון הנפשי שעמד לרשותם אינו יעיל והם מוצאים את עצמם מגיבים בהתקפי זעם בלתי נשלטים. תמיד יהיה להם "הסבר טוב" למעשיהם אך בפועל למרות ההבנה הגבוהה שלהם הם לא מצליחים להחזיק את עצמם ומגיבים בהתפרצות אלימה כאשר מישהו פוגע בהם.

נערים אלו מתקשים לעשות את ההבחנה בין תוקפנות כדחף נורמאלי וחיובי לבין אלימות שהיא התנהגות שלילית ובלתי מקובלת.

כל תינוק נולד עם דחף לתוקפנות. זהו הכוח שמניע אותו בחיים שדוחף אותו קדימה להתאמץ לנשום מייד כשהוא נולד, לאכול, ללכת ובהמשך חייו להשיג הישגים בלימודים, בספורט ובכל תחום אחר. ללא הדחף המולד הזה התינוק לא יכול היה לשרוד ולהתפתח. אין אימא שלא הרגישה כמה התינוק מרגיז אותה כאשר הוא מתעורר בבכי בדיוק רגע אחרי שהיא הצליחה להירדם. כל הורה מכיר את החוויה של ילד בן שנתיים ? שלוש שעושה דווקא ומתעקש לקבל את מה שהוא רוצה ועכשיו. אלו ביטויים של אותה תוקפנות שבלעדיה הוא לא היה מצליח ללמוד להכיר את עצמו ולעמוד על שלו.
במקביל הילד לומד גם להתחשב באחר ולשלוט בדחפים של עצמו אחרת אותו דחף טבעי עלול להביא אותו להתנהגות אלימה. כאשר התוקפנות הופכת לאלימות נדרשת התערבות שלנו כהורים וכאנשי מקצוע.

הדרך הנכונה לעזור לנערים אלו היא לחבר אותם למרכיבים התוקפניים באישיות שלהם. לעזור להם להכיר בקיומה של התוקפנות וביתרונות שלה וכך ללמוד לשלוט בה ולא לחשוש מפניה. רק כך הם יוכלו לבטא אותה בצורה חיובית ולא בהתנהגות אלימה. תוקפנות מוכחשת, תוקפנות שלא מוצאת אפיק נורמטיבי לביטוי עלולה

לפרוץ החוצה בצורה של אלימות מסוכנת.




שאלה: הבן שלנו לומד בכיתה ט' ומספר שהוא מעשן נרגילה עם החברים. זה הפך להיות טקס חברתי וחלק בלתי נפרד מהבילוי. האם נכונה המחשבה שעישון נרגילה לא פוגע בבריאות או שזה כמו עישון סיגריה?

בניגוד לאווירה החברתית המוטעית ? הנזק מעישון נרגילה זהה לנזק מעישון סיגריה ועלול אף להיות חמור יותר. רבים טועים לחשוב שהנרגילה "תמימה" ולא מזיקה ולצערי זה הפך לבילוי מקובל אצל בני נוער רבים. ישנם מקומות בילוי המציעים נרגילות כחלק מהתפריט במקום. אציין מספר נקודות שיפזרו את העשן מסביב לעניין ויבהירו את התמונה.
1. עשן הנרגילה מכיל חומרים רעילים ומסרטנים ובנוסף לניקוטין שלא מסונן במים, יש בעשן גם עיטרן וזפת.
2. כיוון שעישון הנרגילה הוא קבוצתי יש סיכון למעבר מחלות וזיהומים דרך הרוק כמו : הרפס, מחלת הנשיקה ומחלות עור.
3. טבק הנרגילה מגיע ממקורות מפוקפקים ולא ברור מה הוא מכיל בתוכו. המחשבה שזה בטעם של פירות נותנת לנער תחושה של משהו תמים ונחמד.
4. מחקר ישראלי הראה שכבר בכיתה ז' יש עלייה משמעותית בשכיחות השימוש בנרגילה. בכיתה י"א יש ירדה בשכיחות התופעה. תמונה זו נובעת מכך שעישון הנרגילה מוביל לעישון סיגריות ולכן תלמידי כיתות י"א מעשנים פחות נרגילה כי הם עוברים לעשן סיגריות.
ולא דיברנו על האפשרות לתוספות מסוכנות כמו סמים בטבק או אלכוהול במים שמגבירות את ההשפעה השלילית של העישון. לעיתים קרובות הנער או הנערה המעשנים לא מודעים כלל להוספת חומרים אלו לנרגילה.




שאלה : לאחר שנים של גידול ילדיי והתמקדות בצרכים שלהם, אני מוצאת עצמי מאבדת את המשמעות של ההורות שלי. ביתי המתבגרת מתנהגת כאילו אינה זקוקה לי יותר ואני שואלת את עצמי מה תפקידי כהורה בגיל הזה?

במשפט אחד קצר הייתי אומר שתפקידך כהורה בגיל הזה הוא "להיות של בשבילה". מעניין לראות שכיום תקופת ההתבגרות נמשכת כמעט שני עשורים. בגיל עשר אפשר לראות את ניצני ההתבגרות ולעיתים היא נמשכת עד סוף שנות העשרים של הילד. בכל שלב בתקופה הזו יש להורים תפקיד שונה אך תמיד הם יישארו העוגן היציב, נמל הבית ורשת הביטחון של הילד. בדרך אל העצמאות מנסים המתבגרים להסתדר לבד ולבחון את היכולת שלהם להתמודד עם העולם. אם נתערב יותר מידי הם יתנגדו כי אנו גורמים להם להרגיש שוב "ילדה קטנה", מצד שני אם נשאיר אותם לבד הם עלולים לחוות בדידות בשעת משבר ולא לראות בנו כתובת לעזרה. לכן הדרך הטובה היא לאפשר את העצמאות כשאתם מבהירים להם שאתם לצידם גם בדרכם לעצמאות המיוחלת. למרות התחושה שהנערה אומרת "אני לא זקוקה לכם יותר" היא בעצם אומרת :"קיבלתי את כל מה שלימדתם אותי עד היום ועכשיו אני יוצאת לבדוק את זה בעצמי". בד"כ תגלו עד כמה היא מושפעת מהדעות והעמדות שלכם, ואם גידלתם אותה עד עכשיו בצורה טובה היא תמשיך בדרך זו.
עכשיו תורכם כהורים לגדול ולהתבגר יחד איתה. ההתבגרות של ילדינו היא הזדמנות לחזור להתבגרות שלנו ולבחון אותה מחדש. זו גם הזדמנות ללמוד דברים חדשים על עצמנו ועל החיים ולמצוא משמעויות חדשות להורות שלנו אך גם לחיים בכלל. מעניין לראות שהורים למתבגרים מסגלים לעצמם דפוסים הדומים לאלו של המתבגרים. הם נכנסים שוב לשלב של טיפוח עצמי והשקעה במראה החיצוני, בזוגיות ובמיניות או פוצחים בקריירה שנייה. אם עושים זאת מתוך מודעות וברגישות להשפעה על המתבגר או המתבגרת שבבית, אפשר להימנע מתחרותיות מיותרת ודווקא לשפר את היחסים בין ההורים למתבגרים.

כאשר הילדים מגיעים לגיל ההתבגרות ההורים נמצאים בשלב התפתחותי בו הם נדרשים להתמודד עם הקריירה המקצועית, עם הורים מבוגרים הזקוקים לעזרתם ועם ילדים נוספים בבית הדורשים התייחסות. אף אחד לא נותן להם פסק זמן להתארגנות מחדש מול הסערה של המתבגר ולא תמיד הם יודעים מה הדבר הנכון לעשות. אך עלינו לזכור שלא מדובר במלחמה (גם אם לפעמים נדמה כך) ושבעזרת אינטואיציה בריאה, תקשורת טובה והרבה סבלנות ? רוב המתבגרים עוברים את השלב הזה בשלום.




שאלה: יש לי בן הלומד בכיתה ז', הוא מאוד חברותי ויוצא די הרבה למסיבות כיתה. לאחרונה הגיעו אלינו שמועות שהילדים מעשנים ושותים אלכוהול במסיבות. לנו נראה שזה לא סביר, מה דעתך?

היית שמח להצטרף לתמימות שלכם ולחשוב שילדים בכיתה ז' לא משתמשים בסיגריות ואלכוהול אבל לצערי, המציאות ממש לא כזו. ילדים קטנים יותר מוצאים עצמם מתנסים בעישון סיגריות (במקרה הטוב) ובשתיית אלכוהול ? אם מתוך סקרנות או מתוך לחץ חברתי וניסיון להרגיש גדולים.
בגילאים הצעירים יותר הילדים יוצאים למסיבות כיתה או יום הולדת ומסיבות אלו מתקיימות בבית של אחד הילדים ובנוכחות והשגחת ההורים. לקראת כיתה ו' (ולפעמים מוקדם יותר) מתחילים הילדים לבטא חוסר שביעות רצון מנוכחות ההורים וגם כאשר המסיבה מתקיימת בבית ? ההורים מורחקים מהמקום.
זהו שלב המעבר בו נדמה להורים שהילדים קטנים מידי להתנהגויות מסוכנות ושנוכחות ההורים רק מביכה אותם. מצד שני הילדים נחשפים לגירויים ופיתויים רבים ועדיין אין להם את הכלים להתמודד איתם בצורה בוגרת ושקולה והם מוצאים עצמם מתנסים בדברים חדשים ומסוכנים.

הייתי ממליץ לכם קודם כל להתפכח מהתמימות ולהבין שגם ילדים בכיתה ז' עלולים למצוא עצמם מתפתים להצעות מסוכנות. מתוך הבנה זו הייתי ממליץ לבדוק היטב היכן מתקיימת המסיבה ומי המבוגר שלוקח אחריות להשגיח על הילדים ולהגן עליהם. אל תתביישו להתקשר להורים של הילד שמארגן את המסיבה ולבדוק איתם עד כמה הם מודעים למתרחש בה.

נוכחות המבוגר לא חייבת להיות אינטנסיבית ולקלקל את האווירה במסיבה אך חשוב מאוד שלילדים יהיה ברור שיש מי שמפקח עליהם ודואג.




שאלה: אני בת 16 ומעוניינת להגיע לטיפול פסיכולוגי. האם זה עלול לפגוע בסיכוי שלי להתגייס לצבא ?

כל מטפל מחויב בסודיות רפואית ואסור לו להעביר מידע על הטיפול ועל התכנים שעולים בו לשום גורם ללא הסכמת המטופל. במקרים בהם קיים סיכון לפגיעה בנפש או לעבירה פלילית חובה על המטפל לעשות כל שניתן כדי למנוע זאת. במצב האידיאלי הפעולות שינקוט המטפל יהיו בשיתוף ובתאום עם המטופל. כאשר נער או נערה מגיעים ללשכת הגיוס הם נשאלים אם היו בטיפול נפשי בעבר. רק אם הם מדווחים על קיומו של הטיפול ומביעים הסכמתם לקבלת מידע מהמטפל הוא יוכל להעביר מידע לרשויות הצבא. מהניסיון שלי, בני נוער שהיו בטיפול מבינים שהעברת המידע לצבא תוכל לסייע להם להתאים את תנאי השרות ליכולות שלהם ומצות את השרות הצבאי בצורה הטובה ביותר.




שאלה: לפני מספר ימים גילינו שהבן שלנו נכנס לאתרי פורנו באינטרנט. נדמה לנו שהוא יודע שגילינו זאת והוא מאוד נבוך ואפילו מבוהל מכך. הוא רק בן 10 ואנחנו מתלבטים איך לדבר איתו על הנושא ולגרום לכך שיפסיק לגלוש באתרים כאלו.

אין ספק שכניסה לאתרים פורנוגרפים אינה מומלצת לילדים והסיבות לכך רבות. אחד הצעדים הראשונים שאפשר לנקוט כדי למנוע מילדכם כניסה לאתרים כאלו הוא להתקין תוכנה שחוסמת את האפשרות הזו.
לפני שתשוחח עם הילד הייתי מציע לכם לשוחח עם עצמכם ולבחון מה הן הסיבות המרכזיות שבגללן אתם מתנגדים לנושא. ברור הסיבות יסייע לכם, במהלך השיחה עם הילד, להתמקד בדברים החשובים ולא לגלוש לתגובות רגשיות או להיקלע למבוכה שתקשה עליכם להעביר את המסר שרציתם להעביר.

בשיחה עם הילד הקשיבו לו קודם, נסו לשאול אותו מדוע הוא עושה זאת? יתכן ומדובר בסקרנות אישית אך יתכן גם שהמניע להתנהגותו הוא לחץ חברתי המופעל עליו. מתוך הבנת הגורמים שמניעים אותו למעשה תוכלו לתת לו כלים להתמודדות טובה יותר לא רק עם הנושא המיני אלא גם בתחומים אחרים.

הסבירו לילד את הנזק שעלול להיגרם לו אם ייכנע ללחץ חברתי ולא יפעיל שיקול דעת עצמאי, שוחחו איתו על החשיבות של דחיית סיפוקים ושליטה על הדחפים והדגישו את התנגדותכם הנחרצת להתנהגות כזו.

רק כדי להרגיע אתכם אציין שהתנהגות כזו אינה נדירה בקרב ילדים בגיל זה, אין זה אומר שעליכם לקבל ולהסכים לכך אך חשוב שתדעו שלא מדובר בהתנהגות חריגה או פתולוגית. שפע המידע שאליו חשופים ילדים כיום מרחיב מאוד את דעתם אך יש לכך גם מחיר ? בדרך הם נחשפים גם למידע שאינו מותאם לגילם ושאין להם את הכלים להתמודד איתו בצורה יעילה. ליווי והשגחה שלכם כהורים על המידע אליו חשופים ילדיכם, יאפשרו שמירה על התפתחותם התקינה וצמצום הנזק שעלול להיגרם להם מחשיפה לא מותאמת למידע.




שאלה:הבת המתבגרת שלנו מאוד סוערת וכעוסה רוב שעות היום. לפעמים היא שוקעת בדיכאון ולא מוכנה לעשות שום דבר. יועצת בית הספר המליצה לנו להגיע איתה לטיפול אך היא מסרבת בכל תוקף ואומרת שאנחנו פשוט לא מבינים אותה. חשבנו לחכות עד שהיא תבין לבד שכדאי לה להגיע לטיפול אבל המצב שלה רק מחמיר. השאלה היא כיצד ניתן לגרום לה להסכים ללכת לטיפול?

באופן כללי מתבגרים "לא אוהבים ללכת לטיפול" ובמובן הזה הבת שלכם לא שונה מהרבה מתבגרים אחרים. מתוך הדברים שלכם אפשר לשער שגם הדיכאון ממנו היא סובלת לא מוסיף מוטיבציה לשתף פעולה עם הרצון שלכם להפנות אותה לטיפול, כמו שהיא לא משתפת פעולה איתכם גם בתחומים אחרים.

מתבגרים נוטים לא לפנות לטיפול בגלל הסטיגמה הכרוכה בנושא, בגלל שהם בטוחים שהבעיה לא שלהם, למרות שהם סובלים ממנה (כמו שביתכם אומרת:"אתם פשוט לא מבינים"). בנוסף, בגיל ההתבגרות הם מוצפים בתכנים שונים ובדחפים שעולים מתוכם ומרגישים לא פעם, מבולבלים ולכן נדמה להם שטיפול רק יוסיף לבלבול ויערער את השקט אליו הם מנסים להגיע.

למען האמת יש מידה של צדק בדבריהם כיוון שכל תהליך של שינוי מחייב ערעור של הדפוסים הקיימים, העלאת ספקות ורק אח"כ מגיע החלק של החיפוש אחר שיווי משקל חדש, טוב ויעיל יותר מהקודם. אולם במקרה של טיפול במתבגרים (בשונה ממבוגרים) הם מגיעים לטיפול עם הבלבול וחוסר היציבות ולעיתים קרובות השלב הראשון של הטיפול יתמקד בהרגעה ובהפחתת המתח ובבניית חוויה ברורה ובטוחה יותר של העצמי ושל הסביבה.

הייתי מציע לכם לא להיבהל מההתנגדות שלה ולנסות "להגיע אליה" בדרכים אחרות. הדרך הטובה ביותר היא ע"י פנייה שלכם לאיש מקצוע לקבלת יעוץ.

יעוץ מקצועי יוכל לסייע לכם בהתמודדות עם הקשיים שלכם מול הבת המתבגרת אך גם לקבל כלים בעזרתם תוכלו לעזור לה עם הקשיים שלה.

פנייה שלכם גם תביר מסר לביתכם שאתם לא חוששים מהסטיגמה וזה לא נורא לקבל עזרה. זה גם מבהיר לה שאתם לוקחים חלק באחריות על מצבה ולא משאירים אותה לבד.

מניסיוני בעבודה עם מתבגרים, לא יעבור זמן רב והיא תחוש בשינוי שחל בכם ובהתייחסות שלכם אליה ותבקש להגיע "לפסיכולוג הזה שמבלבל לכם את השכל". לפעמים הנער או הנערה מסכימים להגיע לפגישה רק כדי להסביר למישהו כמה ההורים לא מבינים ולא יודעים איך להתייחס אליהם.

יתכן גם שהעזרה שאתם תקבלו תסייע לביתכם לצאת מהמשבר ותשנה את דפוסי התקשורת ביניכם.



שאלה: במהלך החופש הגדול הבת שלי ישנה ביום ופעילה, בעיקר במחשב, במשך הלילה. קראתי בעבר שכתבת שהתופעה נפוצה אצל מתבגרים ושזה לא נורא. (דרך אגב, הבת שלי מאוד אהבה את התשובה שלך ונפנפה בה מולי בכל פעם שהערתי לה על הנושא). בקרוב החופש מסתיים והשאלה היא איך היא תוכל לחזור לתפקוד ביום כשהיא תצטרך לחזור ללימודים בבית הספר?

אנסה לתת תשובה שתספק אותך ותוכלי את לנפנף בה מול הבת שלך, כך תצננו את החום הכבד ששורר כאן בקיץ.

התופעה של היפוך יום ולילה באמת נפוצה בקרב המתבגרים ובאותה קלות שבה הם מסתגלים לשינוי בכיוון האחד כך הם גם מסתגלים לשינוי בכיוון השני. ההצעה שלי היא להתחיל את השינוי כשבוע לפני תחילת שנת הלימודים. כל שעלייך לעשות הוא לקבוע עם ביתך פעילות לשעות הבוקר כך שהיא תיאלץ להתעורר מוקדם יותר. אפשר לעשות זאת בצורה מדורגת ולהקדים בכל יום את שעת ההתעוררות.

רצוי לעשות זאת בצורה חיובית, כלומר לחשוב על פעילות שתעודד את הבת להתעורר בבוקר ואולי גם ללכת לישון בשעה מוקדמת יותר בלילה. למשל, טיול או ביקור במקום שהיא אוהבת (קרובי משפחה או קניות בקניון) יגבירו את המוטיבציה שלה להתעורר בבוקר.

תכננו יחד את החזרה לשגרה ואל תקבלי תשובות כמו :"יהיה בסדר", "אל תדאגי" וכו'. הציבי את הגבול בצורה נעימה אך סמכותית. כמו תמיד, אני מאוד ממליץ על שימוש בהומור במקומות המעוררים מתח ? כמו שעשיתי בתחילת התשובה שלי.




שאלה: אני אימא לשני בנים בוגרים ובת מתבגרת (בת 14 ). הקשר בין בעלי לבת היה תמיד קרוב וחם אבל לאחרונה שמתי לב שהם מרוחקים וכמעט ולא מדברים. לא הייתה שום מריבה ביניהם ונראה לי ששניהם מרגישים לא נוח עם הריחוק שנוצר ביניהם אך לא יודעים כיצד להתגבר עליו. האם יתכן שההתפתחות המינית שלה גורמת לריחוק ומה אפשר לעשות כדי לקרב אותם שוב?

הצעד הראשון שכדאי לעשות במצב שלך הוא לשוחח עם כל אחד מהם בנפרד ולנסות להבין את הגורמים לריחוק שאת מתארת ובכלל לבדוק האם גם הם מרגישים את מה שאת מרגישה.
יתכן מאוד שההשערה שאת מעלה נכונה ויש כאן עניין של מבוכה של שניהם מההתפתחות המינית של הבת אך חבל מאוד שהמבוכה תגרום לריחוק.
הקשר בין אב לביתו עלול להיפגע עם כניסתה של הבת לגיל ההתבגרות כיוון שהדחפים המיניים שלה עלולים לעורר מבוכה ובלבול והקירבה לאב, בעיקר אם היא כוללת מגע פיזי כמו חיבוק או נשיקה, יכולה להגביר את הרגשות האלו.
גם אבות עלולים להרגיש מבוכה ממגע עם הבת המתבגרת ולבטא הסתייגות ממגע קרוב. למרות שתגובות אלו טבעיות וצפויות אין בכך הצדקה למצב שאת מתארת ולרוב שיחה גלויה על הדברים תחזיר את המצב לקדמותו.
למרות שחסרים לי פרטים חשובים לגבי טיב הקשר שלך עם בעלך והבת אפשר לשער שעצם הפנייה מעידה על הרגישות שלך למצב החדש שנוצר ולמצוקה של שניהם ולכן הייתי מציע לך לקחת על עצמך את תפקיד המתווך ביניהם. שוחחי עם הבעל על הרגשתך ובדקי איתו כיצד הוא רואה את הדברים. יתכן מאוד ששיחה כזו ועידוד מצידך יספיקו כדי שהוא יזמין את הבת לשיחה ויחד הם יתגברו על המכשול. במידה והוא יגלה קושי ליזום שיחה כזו שוחחי עם הבת ואולי תקבעו לדבר יחד שלושתכם ולפתוח את הנושא כשאת היוזמת והמעודדת את שניהם.
יש לי הרגשה שהבסיס הטוב של הקשר ביניהם יוכל לשמש כמנוף לתיקון המצב.



שאלה: יש לנו בת הלומדת בכיתה ט' היא ילדה מוכשרת מאוד הישגית. הציונים שלה לאורך השנים מאוד גבוהים וגם מבחינה חברתית היא מאוד מקובלת ומצליחה. בקיצור ממש גאוות המשפחה. הבעיה היא שבמבחנים האחרונים היא נלחצת מאוד וכמעט לא מצליחה לתפקד, לפני המבחן היא לא ישנה טוב, לא אוכלת ומאוד לחוצה. במבחן עצמו היא שוכחת את כל מה שלמדה והציונים שלה נמוכים מאוד. גם המורים לא מבינים מה קורה לה וכל הניסיונות להרגיע אותה לא מועילים. האם יש טיפול שיוכל לעזור לה?

כל הסימנים שאתם מתארים מצביעים על כיוון של "חרדת מבחנים". זו תופעה די שכיחה בקרב מתבגרים שמצטיינים בלימודים ומאוד הישגיים. הגורמים לחרדת מבחנים יכולים להיות רבים ומגוונים החל מגורמים אישיים ואישיותיים של הילד (כמו נטייה בסיסית לחרדה, רמת שאיפות גבוהה ומיקוד שליטה ), המשך בגורמים משפחתיים (כמו רמת הציפיות מהילד, התקשורת הרגשית במשפחה ) וגם למורה ולאווירה הכיתתית יש השפעה על רמת החרדה של התלמיד.
ישנן גישות שונות המנסות להסביר את התופעה ומהן נגזרות שיטות טיפול המנסות לסייע לתלמיד להתמודד עם החרדה.
הגישה היעילה ביותר שמסייעת ברוב המקרים ובזמן קצר היא השיטה המבוססת על הגישה הקוגניטיבית ? התנהגותית.
ע"פ שיטה זו מלמדים את המטופל לזהות מחשבות שליליות המעוררות ומגבירות את החרדה ומלמדים אותו "להחליפן" במחשבות חיוביות יותר וכאלו המעודדות התמודדות.
ילדים הסובלים מחרדת מבחנים מפתחים תגובות ודפוסי התמודדות לא רצויים כמו הימנעות מלמידה לבחינה ("כי במילא לא נצליח" ), טקסים ומחשבות מאגיות ("אם אלבש בגד מסוים אצליח בבחינה" ) וחלקם פשוט לא פיתחו אסטרטגיות למידה והתכוננות למבחן.
הטכניקה הטיפולית נשענת תחילה על זיהוי הדפוסים הלקויים של התלמיד והקניית דפוסים יעילים יותר להתמודדות עם החרדה. בנוסף, מלמדים את הילד טכניקות פשוטות להרפיה המסייעות להרגעת החרדה.
בחלק מהמקרים תינתן גם הדרכה להורים כיצד להגיב לחרדה בצורה שלא תגביר אותה וכיצד לעודד את הילד להתמודד בצורה יעילה עם המבחנים.

ברוב המקרים אבחון נכון של הבעיה וטיפול מתאים יביא לשיפור המצב בזמן קצר יחסית.




שאלה: הבן שלנו לומד בכיתה י' ולאחרונה התחבר עם נער שאינו לומד ואנו חוששים שהוא גורר אותו להתנהגות שלילית. ניסינו למנוע ממנו להיפגש עם אותו נער אך זה לא עוזר. החופש הגדול מגיע והחשש שלנו גובר עוד יותר כי לא תהיה לו מסגרת לשעות הבוקר והסיכון לדעתנו גדול יותר. מה היית מציע לנו לעשות?

אתם מעלים שתי נקודות חשובות בשאלה אחת ואנסה להתייחס לשתיהן. הסיכוי שתוכלו להשפיע על ההתנהגות החברתית של בנכם הולך וקטן ככל שהמתח ביחסים שלכם גדל. במילים פשוטות ככל שתנסו להפעיל יותר כוח או להיכנס איתו למאבקי כוח כך יגבר הסיכון שהוא יתרחק מכם וימצא משענת אצל החבר החדש, גם אם זו משענת מפוקפקת.

לטעמי, אתם מפחיתים מערכו של בנכם כאשר אתם חושבים שהוא נגרר אחרי החבר החדש. אם גם הוא מרגיש כך אז בודאי שהוא לא ירצה לשמוע בעצתכם. לבן שלכם, כמו להרבה נערים אחרים, יש את המשיכה לדברים האסורים ולהתנהגויות החורגות מהמקובל. ככל שתכירו בכך ותבינו שהחבר החדש בעצם מאפשר לו לבטא את החלקים האלו יהיה לכם יותר סיכוי שתוכלו להבין את בנכם ולהציע לו אלטרנטיבה מתוך כבוד לעצמו ולא ממקום של עליונות עליו.

העובדה שאתם אומרים לו שהוא נגרר אחרי החבר גורמת לו להתקשח בעמדותיו ולנסות להוכיח שהוא עושה מה שהוא רוצה ולא מה שאומרים לו. האנשים שאיתם הוא ירגיש את הביטחון המרבי להוכיח זאת הם ההורים שלו, שאוהבים אותו ודואגים לו. לכן, באופן פרדוכסלי, הוא לא ישמע להנחיות ולהוראות שלכם וכך יוכיח שהוא עצמאי ולא נגרר אחריכם...

החלק השני בשאלתכם הוא נושא החופשה הגדולה. הורים רבים מודאגים מהעדר המסגרת שתחזיק את הילדים, ובעיקר את המתבגרים, במהלך החופשה. החרדה שלכם והדאגה שאתם מביעים מובנת מאוד אך היא לא מקדמת אתכם למטרה שאותה אתם רוצים להשיג. הייתי ממליץ לכם לחשוב על אפשרויות להעסקת הילדים במסגרת הבית או במסגרות אחרות הקיימות בסביבה שלכם. קייטנות, חוגים, טיולים משפחתיים או חופשה בבית קרובי משפחה מחוץ לעיר הן אופציות שניתן לנצל. אפשרות נוספת, בעיקר עם מתבגרים צעירים, היא לבנות מסגרת תעסוקתית בבית. חישבו על פרויקט שהנער יכול לעשות במהלך החופשה ולא הייתי שולל גם לתגמל אותו כספית. למשל, נערה צעירה יכולה לארגן קייטנה בבית לאחים הקטנים וכך היא מעסיקה אותם אך גם את עצמה.

בין כל האפשרויות השאירו גם זמן פנוי לבטלה, סתם לצפייה בטלוויזיה או למשחק במחשב כי בכל זאת מדובר בחופשה שנועדה לאפשר לגוף ולנפש לנוח ולאגור כוחות לשנת הלימודים הבאה.




שאלה:בני לומד בכיתה ט' ומתקשה מעט במתמטיקה. המורה שלו למתמטיקה מלמד אחה"צ שעורים פרטיים והסכים לקבל את בני לשיעורים פרטיים כדי לחזק אותו. הבן מאוד מתלהב מהרעיון כי הוא מאוד אוהב את המורה אבל אני חוששת שזה לא מתאים. מה דעתך?

מוזר בעיניי שהמורה שמלמד את בנך בבית הספר מציע עצמו לשיעורים פרטיים אחה"צ ונדמה לי שזה אפילו לא מקובל מבחינת הנהלים של משרד החינוך. בכל מקרה יש כאן אובדן של גבולות שעלול לשבש את היחסים בין המורה לבין התלמיד ובהמשך עלול לפגוע ביכולת של המורה ללמד את התלמיד בבית הספר.

עד כמה הוא יוכל להישאר ניטרלי ואובייקטיבי כאשר הוא יידרש לתת ציון לבנך כשמנגד עומדת העובדה שהוא מקבל תשלום נוסף עבור שיפור ההישגים של הילד.

העובדה שאתם מעסיקים אותו בשכר תפגע ביחסים ביניכם לבין המורה שירגיש מחויב לכם. גם היחסים בין בניכם לשאר תלמידי הכיתה עלולים להיפגע אם מישהו יחשוב שהוא מקבל יחס מיוחד בגלל הקשר הנוסף שיש לו עם המורה.

הייתי יכול להמשיך ולפרט סיכונים נוספים אבל נסתפק בזה.

המלצתי היא למצוא מורה אחר, יש מספיק מורים טובים למתמטיקה באזור, ולתת לבניכם גם את הסיוע הלימודי וגם את השקט הנפשי כך שיוכל להמשיך לאהוב את המורה שלו במסגרת הנכונה.




שאלה: אני בן 17 וההורים שלי רבים ומתווכחים כל הזמן עד שזה נעשה לא נעים לגור איתם בבית. אבא שלי מאוד עצבני וכל היום הוא צועק על אימא ועל האחים הקטנים שלי, איתי הוא מתנהג מעט יותר יפה כי אני כבר גדול. הצעתי לו שילך לטיפול כדי להירגע אבל הוא לא מוכן לחשוב על זה בכלל. איך אני יכול לגרום לו ללכת לטיפול? חשבתי כבר לאיים בבריחה מהבית אבל זה נראה לי קיצוני מידיי.

אתה נשמע לי נער בוגר ואינטליגנטי ובוודאי אתה מבין שהבעיה היא של ההורים ולא שלך. הניסיון שלך להטיל את כל האחריות למצב על אביך אינו מוצלח במיוחד כי בזוגיות אף פעם לא מדובר בצד אחד שאשם או אחראי למצב. ולכן הפתרון לקשיים ביחסים בין ההורים יבוא רק מעבודה משותפת של שניהם. אביך אחראי להתנהגות שלו אבל אימך משתפת פעולה איתו גם אם בדרך פסיבית ולכן השינוי צריך לבוא משניהם. נדמה לי שכל ניסיון לשלוח את אביך לטיפול מועד מלכתחילה לכישלון ואולי הדרך הטובה יותר להתחיל בתהליך של שינוי היא להתחיל אותו עם אימך. אם היא תיזום פנייה לטיפול זוגי יש סיכוי טוב שאביך יצטרף בהמשך לטיפול וגם אם הוא לא יסכים להגיע לפגישות הוא יבחין בשינוי שחל בה ויאלץ לשנות את התנהגותו בהתאם.

חבל מאוד שאתה נקלע למתחים בין ההורים שלך ומנסה להציע פתרונות למריבות שלהם אך אתה חייב להבין שהיוזמה והמוטיבציה לשינוי חייבת לבוא מהם ולא ממך. המלצתי אליך היא לפנות ליועצת בית הספר ולשתף אותה במצוקה שאתה חווה בבית ויתכן מאוד שהיא תמצא את הדרך להגיע להוריך ולעורר בהם את המוטיבציה לטיפול. אתה לא צריך לקחת על עצמך את התפקיד של המטפל של ההורים אבל יש לך את הזכות המלאה לבטא את המצוקה שלך ולדרוש שהם יעשו משהו כדי לצמצם אותה.

 


 

  מכון בקשר  ת.ד. 8795, קריית שמונה  טל. 04-6959208 נייד: 050-5761651   E-mail: michael@bekesher.com      www.bekesher.com

Add to Favorites  |  Make Us Your Home Page  |  Site Map  |  [Top]
לייבסיטי - בניית אתרים